🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
בתהילים קמה אנחנו אומרים כל יום: ״יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה״ (תהילים קמה, י). הפסוק מבדיל בין שני דברים. כל בני האדם רק מודים. החסידים גם מברכים.
הודיה וברכה הן שני דברים שונים. ואנחנו רוצים להבין: מה ההבדל? וכשקורה לי דבר טוב, צריך להודות או לברך, או את שניהם?
התורה אומרת: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ״ (דברים ח, י). לא כתוב ״והודית לה׳ אלוקיך״, אלא ״וברכת״. ובמזמור לתודה אנחנו אומרים: ״הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ״ (תהילים ק, ד). רואים שיש הודיה ויש ברכה, והן שני דברים נפרדים.
ובפרשת חיי שרה, כשאליעזר מוצא את רבקה בדרך נס, נאמר: ״וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה׳. וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי״ (בראשית כד, כו–כז). אליעזר הודה לה׳ על הנס, ובכל זאת מה אמר? ״ברוך״, ולא ״תודה״.
ספר החינוך, במצוות ברכת המזון, מסביר מדוע בורא עולם כל כך רוצה שנברך אותו אחרי שאכלנו, ומהו שורש המצווה. הוא אומר דבר שכדאי להתבונן בו אינסוף פעמים.
כביכול, לקדוש ברוך הוא יש ״תאוות״ כמו שלנו. כל אחד מאיתנו אוהב כוס קפה, יש מי שאוהב לישון, יש מי שאוהב לאכול, יש מי שאוהב ללמוד. גם לבורא עולם יש תאוות, אבל מסוג אחר, תאוות רוחניות. מה התאווה של בורא עולם? לתת לנו. הוא נהנה לתת לנו שמחה, הודיה, אהבה, לימוד תורה, תפילה, התענגות. הוא נותן לנו רפואות, ישועות, פרנסה.
אם כך, מה הבעיה? בורא עולם ברא את הבריאה כך שעד שאנחנו לא נעשה פעולה, השפע לא יורד.
יש לך ידיד בארצות הברית שמאוד אוהב אותך, והוא מחליט לתת לך עשרת אלפים שקל. איך הוא נותן? הוא עושה העברה בנקאית, ותוך דקה הכסף מגיע לבנק בישראל.
נפלא. אבל עד שתלך לכספומט, תכניס את הכרטיס ותמשוך כסף, לא יצא כסף. לא תוכל ליהנות מזה כמה שלא יאהב אותך הידיד.
בורא עולם הכין אוצרות מלאי ברכה. צריך להכניס את ה״כרטיס״ ולהוציא את הברכות. ואיך מוציאים? כשאנחנו מודים לה׳ על הטוב שהוא נתן לנו, זה גורם להמשכת ברכה למטה, כאן בארץ. כך מסביר ספר החינוך.
זה הפירוש בדברי חז״ל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, ושהקדוש ברוך הוא מתאווה לברך את ישראל. הוא רוצה לתת לנו בריאות, שמחה, אהבה, הכול. אנחנו צריכים לעשות את הפעולה, להכניס את ״הכספומט״. הוא מתאווה שנתפלל, ועל ידי זה יירד שפע. הוא מתאווה לברך, ולכן יש ברכת כהנים, וירד שפע.
לפי דברי החינוך יוצא דבר נפלא. אדם שקרה לו נס, או דבר טוב, מרגיש כמו שאומר דוד המלך: ״מָה אָשִׁיב לַה׳ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי״ (תהילים קטז, יב). נתת לי כל כך הרבה, מה אני יכול לתת לך?
והנה יש תשובה. כשאני מודה לה׳ על הטוב, אני גורם להמשיך שפע למטה, ובזה נתתי לבורא עולם את האפשרות לתת לנו. זה התענוג שלו: לתת לנו. בשביל זה ברא את הכול. ועל ידי שאני מודה, אני הקטן, כאן בעולם הזה, נותן כביכול למלך מלכי המלכים.
עכשיו נבין את הפסוק ״יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוכה״. נתחיל בסיפור מפורסם.
מסופר על חסיד שראה את האדמו״ר שלו בשעה שהוא מתבודד. החסיד הלך להתחבא כדי לראות מה עושה האדמו״ר. הוא הסתכל וראה: האדמו״ר לוקח תפוח ומברך עליו ״בורא פרי העץ״. החסיד לא הבין: גם אני עושה כך, מה מיוחד באדמו״ר?
האדמו״ר הרגיש במחשבותיו, הבין מה קשה לו, והסביר: ״אתה אוכל תפוח ואני אוכל תפוח, אבל אנחנו עושים שני דברים שונים. למה אתה רוצה לאכול תפוח? אסור לאכול תפוח בלי לברך, זה גזל. אתה מברך כדי לאכול. ואני רוצה לברך את ה׳, אבל אסור לברך סתם ברכה לבטלה, אז אני אוכל תפוח כדי לברך את ה׳״.
ועכשיו נראה כמה נפלא הפסוק. ״יודוך ה׳ כל מעשיך״: כל האנשים מודים לקדוש ברוך הוא על מה שהם אוכלים, על שהם רואים, וכן הלאה. ״וחסידיך יברכוכה״: מי הוא חסיד? המתחסד עם קונו, מי שרוצה לעשות חסד עם בורא עולם, לתת לו. החסיד, כשהוא מודה לה׳, מתכוון לברך את ה׳, לתת לבורא עולם את האפשרות לתת לנו.
כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא בברכה, הוא גורם ברכה למטה. לכן לא אומרים ״מודה אני לך ה׳ בורא פרי העץ״ אלא ״ברוך אתה ה׳״, לרמוז שעל ידי ההודיה שלי תרד ברכה לעולם. וזה הרמז בדברי דוד המלך במזמור לתודה: ״הודו לו, ברכו שמו״.
ראוי מאוד, כל פעם שקרה לך דבר נפלא, להשתדל להודות להשם ואחר כך גם לחפש איך לברך אותו. נסביר: התרגשת, התלהבת, מלא שמחה. עכשיו בוא ניתן לבורא עולם, בוא נברך אותו.
אפשר לקחת תפוח, לברך ״בורא פרי העץ״ ולכוון שעל ידי זה תרד ברכה לעולם. אפשר גם במילים שלך, כמו שאומרים בברכת המזון: ״נוֹדֶה לְּךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶךָ״. אפשר גם בנוסח ״נשמת״: ״וְיִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל חַי״, או ״מרומם על כל ברכה ותהילה״. יש הרבה נוסחים. ותמיד אחרי ההודיה, להוסיף גם ברכה.
המקור לכך שלא מספיק להודות אלא ראוי גם לברך הוא הגמרא שאומרת: ״גנאי הוא למשה ולישראל שלא ברכו את ה׳ עד שבא יתרו וברך את ה׳״. ישראל אמרו שירה, אז ישיר משה, אבל לא ברכו את ה׳. יתרו אמר: ״בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם״ (שמות יח, י). מכאן שצריך גם לברך את ה׳ אחרי שמודים לו.
ככל שהברכה נובעת יותר מהלב, היא משפיעה שפע עצום שאין כדוגמתו. כל פעם שקורה לך דבר טוב, כמו אליעזר, ״וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה׳״, הוסף: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם״. תן לבורא עולם כוח לתת עוד.
כמה ברכה ירדה לעולם על ידי ברכות כאלה, כמה שפע עצום, כמה צרות אפשר למנוע מהעולם. ״יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוכה״.